בעידן שבו כל אדם יכול לכתוב ולפרסם דברים בלחיצת כפתור, הגבול בין חופש הביטוי לבין דיבה ולשון הרע הפך לעיתים מטושטש. רבים אינם מודעים לכך שפרסום שקרי או פוגעני עלול לחשוף את המפרסם לתביעה משפטית ולחיוב בפיצוי כספי משמעותי.
המונחים “דיבה” ו־“לשון הרע” מתייחסים למעשה לאותו עיקרון: פרסום של דבר שקרי או מבזה על אדם או על גוף אחר, שיש בו כדי להשפיל, לבזות או לפגוע בשמו הטוב. מדובר באחד התחומים המרכזיים שבין חופש הביטוי לבין הזכות למוניטין ולכבוד האדם.
מה נחשב לדיבה ולשון הרע?
חוק איסור לשון הרע קובע שכל פרסום שעלול להשפיל אדם בעיני אחרים, לפגוע בעבודתו, בעסקיו או במעמדו, נחשב ללשון הרע. זה כולל גם אמירות הנחזות לתמימות – למשל, ביקורת שלילית או תגובה באינטרנט שמציגה עובדות שקריות.
הפרסום יכול להופיע במגוון דרכים: כתבה בעיתון, פוסט ברשת חברתית, סרטון, תגובה באינטרנט, או אפילו הודעת וואטסאפ שנשלחת למספר אנשים. כל אלה נחשבים ל“פרסום” על פי החוק, ולכן עשויים לבסס עילת תביעת דיבה ולשון הרע.
פיצוי בתביעת דיבה
החוק מאפשר לתבוע פיצוי כספי בגין דיבה ולשון הרע גם ללא הוכחת נזק בפועל. ניתן לפסוק פיצוי של עד 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, ואם בית המשפט קובע כי הפרסום נעשה מתוך כוונה לפגוע, הפיצוי יכול להגיע עד 100,000 ש"ח.
במקרים שבהם נגרם נזק ממשי – למשל פגיעה בעבודה, באמון הציבור או בפרנסה – ניתן לתבוע פיצויים גבוהים יותר, בכפוף להוכחות.
האם כל ביקורת נחשבת דיבה?
לא בהכרח. החוק מכיר בזכות לחופש ביטוי ומאפשר הבעת דעה לגיטימית, כל עוד היא אינה כוללת הצגת עובדות שקריות. לדוגמה, מותר לכתוב “לא אהבתי את השירות”, אך אמירה כמו “המקום הזה גונב לקוחות” היא טענה עובדתית שעלולה להיחשב דיבה אסורה.
כיצד לפעול במקרה של פרסום פוגעני?
אם פורסם עליך תוכן שקרי או מבזה, מומלץ לתעד את ההוכחות (צילומי מסך, קישורים, תאריכים) ולפנות בהקדם לייעוץ משפטי. ניתן לשלוח מכתב התראה לפני תביעה או להגיש תביעה לבית המשפט. לעיתים עצם הפנייה המשפטית מובילה להסרת הפרסום ואף לפיצוי ללא צורך בדיון ממושך.
תביעת דיבה ולשון הרע נועדה להזכיר כי חופש הביטוי אינו חופש לפגוע. האחריות למילה הכתובה חלה על כל אחד, והחוק מעניק הגנה אמיתית למי ששמו נפגע שלא בצדק.
